תנ"ך על הפרק - בראשית מב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית מב

42 / 929
היום

הפרק

אחי יוסף יורדים למצרים ובאים אליו

וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וירא יעקב. כתב רבינו אברהם בעבור היות ההרגשות מתחברות במקום אחד יחליפו זאת בזאת כמו ראה ריח בני ומתוק האור וכן וירא יעקב כי אחריו כתיב הנה שמעתי: למה תתראו. פירש"י למה תראו עצמיכם בפני בני ישמעאל ועשו. וכתב הרמב"ן ולמה אמר בפני בני ישמעאל ועשו ומה ענינם בארץ כנען ועוד למה לא אמר בפני בני הארץ ואולי היו באים דרך ארץ כנען ועוברים עליו ואמר להם שלא יראו עצמם שבעים לפניהם שלא יבואו אל ביתו לאכול עמו לחם ואחר כך אמר להם רדו שמה שמתחלה הזהירם לשמור מה שבידם ושוב אמר להם שילכו לקנות יותר ולא ימותו כאשר יתם הלחם שבידם. אי נמי למה תתראו במקום הזה כי הי' לכם ליסע מיד כאשר שמעתם כי יש שבר במצרים כי כבר היו בסכנה אם לא ימהרו בדבר וזהו שאמר להם ונחי' ולא נמות. וי"מ למה תתראו שהיו מריבים זה על זה על ענין ההליכה לומר מי ילך והוא אומר להם רדו שמה שילכו כלם כמו נתראה פנים. וי"מ למה תתנשאו כמו כי עתה ראיתי פניך כראות פני אלהים שהיו בני יעקב גדולי הארץ ולא היו רוצים ללכת בעצמם ואחרים לא היו רשאים לשלוח מפני פחד הדרך: הוא המשביר לכל עם הארץ. אינו ראוי שיהי' משנה למלך מוכר לכל עם הארץ לזה סאה ולזה סאתים ועל כן דרשו שציוה לסתום כל האוצרות. ועל דרך הפשט שבאו לפניו מכל הארצות והוא חוקר עליהם ומצוה לפקידים תמכרו לעיר פלוני' כך וכך ובני יעקב באו לפניו מארץ כנען והם באו לפניו בעבור כלם: ויתנכר להם. פי' רש"י שנעשה להם כנכרי. והרמב"ן פי' מיד כשראה אותם והכירם הי' ירא שמא יכירוהו גם הם ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו ועל קצת הפנים כדי שלא יכירוהו כמו שכתוב והיא מתנכרת או שנתנכר להם בדברים שדיבר אתם קשות ואמר להם מאין באתם כאלו לא בא אדם לפניו לשבור ואמרו מארץ כנען לשבור אוכל וכאשר הזכירו לו זה נתברר לו באמת שהם אחיו ולכך כתוב פעם אחרת ויכר יוסף את אחיו. ור' אברהם כתב הכירם בתחילה שהם אחיו ואח"כ הסתכל בכל אחד ואחד לבדו להכירו: והם לא הכירוהו. שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן אע"ג שגם הוא הניח ליששכר ולזבולון גם כן בלא חתימת ולא היו גדולים ממנו אלא מעט מ"מ כיון שהכיר קצתם הכיר כלם. ועוד שהוא הי' ברור לו שיבאו אליו לשבור אוכל והם לא העלו על דעתם שיעלה לגדולה כזאת. ועוד שנשתנה שמו צפנת פענח. ועוד שהוא מדבר מצרית והם מדברים בלשון הקודש: ויזכור יוסף החלומות אשר חלם להם. פי' רש"י שידע שנתקיימו. וכתב הרמב"ן ולפי דעתי שהדבר בהפך כי בראות יוסף את אחיו זכר את כל החלומות וידע שלא נתקיים לא אחד מהם בפעם הזאת כי ידע בפתרונם שישתחוו לו כל אחיו מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים שרומז לכל אחיו ובפעם השני ישתחוו לו השמש והירח וי"א כוכבים וכיון שלא ראה עמהם בנימין חשב זאת התחבולה להעליל עליהם כדי שיבא בנימין ויתקיים החלום הראשון ועל כן לא רצה לומר להם מיד אני יוסף אחיכם ולשלוח אחר אביו ואחר שנתקיים החלום הראשון הגיד להם כדי לקיים החלום השני ולולא כן הי' יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול על שמעון ועליו ואף אם הי' בדעתו לצער את אחיו קצת איך לא חמל על שיבת אביו אלא הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת וגם הענין השני שעשה בגביע לא הי' בדעתו לצערם אלא חשב אולי יש שנאה עם בנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם אותו בקנאתם או שהרגיש בנימין שהיתה ידם ביוסף והיתה ביניהם קטטה על כן לא רצה שילך עמהן עד שיבדקם באהבתו וכן צריך לומר שכל הדברים האלה היו ביוסף מרוב חכמתו בפתרון החלומות כי יש לתמוה אחרי שהי' במצרים ימים רבים והי' פקיד ונגיד בבית פרעה ושר גדול במצרים איך לא שלח כתביו לאביו להודיענו ויפדנו בממון רב אלא ראה כי השתחווית אביו וגם אחיו אליו אי אפשר בארצו והי' מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו שם וכ"ש אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו שיבואו כלם שמה ויקיימו כל חלומותיו וגם החלום השני ואחד עשר כוכבים משתחוים לי: מרגלים אתם. לא הי' אומר להם בלא טענה כי לא הי' מעליל על כל הבאים לשבור ועל כן דרשו רבותינו שנכנסו ביו"ד פתחים וטענה נכונה היא אבל הכתוב לא הזכירה. ועוד שאמרו לו בתחלה כלנו בני איש אחד אנחנו וזהו שמחייבתן. ויתכן לפרש שמתחלה אמר להם נכנסתם בי' פתחים ועתה נקשרתם יחד אין זה אלא דרך מרגלים ואמרו לו בעבור היותנו אחים נאספנו יחד ואמר להם לא כי ערות הארץ באתם לראות כי אם אחים אתם הי' לכם ליכנס בפתח אחד אז אמרו האחד איננו והלכנו לבקשו. ויתכן עוד לפי שראם אנשי תואר ונכבדים לבושי מכלול כלם אמר אין דרך אנשים נכבדים לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם. ויתכן עוד שהי' בתחלת הבאים מארץ כנען לשבור אוכל ועל כן שאל אותם מאין באתם: כלנו בני איש אחד. השיבוהו על דבריו שאמר להם למה באו כלם אמרו שהם אחים ואין רצון אבינו שנפרוד זה מזה או שעשו כן בעבור כובד הרעב שלא יגזלו עבדיהם בדרך מהשבר שיביאו. ויתכן שאמרו כלנו בני איש אחד ותוכל לחקור והוא נודע בכבודו ועושרו כי כנים אנחנו ואנשים צדיקים בני צדיק לא היינו מרגלים מעולם: כי אם בבוא אחיכם הנה. למה שלא הי' חושש שמא יביאו אחד מן השוק ויאמרו אחינו הוא לפי שכולם היו אנשי תואר וצורה נבראה מיד הי' ניכר אם ידמה להם: ויאסוף אותם אל משמר. להפחידם עשה כן ושיבינו כי האלהים הוא ירא ומפני מוראו הי' מוציאם שלא ימותו אנשי ביתם ברעב. ועוד כי לא ישמעו לו להניח שם אחד כי אם להצלת כלן: אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. כי אי איפשר שלא יתחנן אליהם ויתנפל לפניהם לבקש מהם על נפשו אלא שהפסו' קיצר כדי שלא יאריך בסרחונם: ולא שמענו. חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה וראובן אמר להם כבר אמרתי לכם אל תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאת נעוריו ועתה גם דמו הנה נדרש פי' דמו עם האכזריות או יהי' פי' גם דמו אע"פ שלא הרגתם אותו השם דורש דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר עבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא ניסה לעבוד: ויקח מאתם את שמעון. ראוי הי' שיקח ראובן כי הגדול נתפש על הקטנים אלא בעבור שהצילו הניחו ולקח הגדול אחריו: ויפתח האחד את שקו. כתב הרמב"ן והאחרים לא פתחו שקיהם עד היותם עם אביהם ואולי היו האחרים לוקחים תבן לחמוריהם וזה לא הי' לו חמורו חזק הוצרך ליתן לו מספוא. ואונקלוס תרגם אמתחת טוענא ורוצה לומר כי כלל משא נקראת אמתחת והי' לכל אחד שק גדול וכמה קטנים להשוות המשא ואירע לאחד שמצא כספו באותו שק שפתח ולא אירע לאחרים עד היותם עם אביהם. והנכון בעיני כי אמתחת הוא שק גדול ויש לו ב' צדדים ושם לכלם הכסף באחד מן הצדדים ואירע לאחד שפתח הצד שהי' בו הכסף ונקראת אמתחת שהוא נמתח לצדדין. וי"מ שזה האחד הי' נותן מספוא לכל החמורים: וא"א הרא"ש זצ"ל אמר כי זה האחד הוא לוי ולפי שהי' מנהיג ב' חמורים שלו ושל שמעון הוא מצא הכסף כי הי' למטה בשולי האמתחת והאחרים לא הגיעו עדיין למטה והוא שהוצרך להאכיל הגיע למטה. ור' אברהם כתב כי זה האחד הוא ראובן כי הבכור הוא כמו אחד בחשבון: שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו. ולא אמרו לו כמו שאמרו ליוסף שנים עשר עבדיך אחים אנחנו שאלו אמרו לו כמו שאמרו ליוסף עבדיך הי' אומר להם אם כן כבר הודיתם לו שבנימין עבדו ואתם צריכין להביאו אליו כיון שהוא אדונו: האחד איננו והקטן היום את אבינו. וליוסף אמרו בהפך הקטן את אבינו היום והאחד איננו אלא אמרו ליעקב מתוך שאלותיו הוצרכנו להגיד לו מבנימין כי באמרנו לו האחד איננו שאל והשני היכן הוא הוצרכנו לומר לו כי הוא את אבינו: ואת הארץ תסחרו. אע"פ שלא מצאנו שאמר להם יוסף כן דבר הלמד מענינו ופעמים מקצר הכתוב בסיפור. א"כ שינו לאביהם מפני השלום כדי שיניח לבנימין שילך עמהם כי מרצונ' היו חוזרין מיד לולי שאמ' לא ירד בני עמכ' וכן לא הגידו לו מאסר' ומאס' שמעון: ויאמר ראובן אל אביו. לכך אמר ראובן תחלה לפי שלא הי' במכירתו של יוסף: את שני בני תמית. י"מ תמית המגפה כי לא אמר כן אל אביו. והרמב"ן פי' שאמר את שני בני תמית בהיות עונשך עליהם אם לא אביאנו והוא כענין שאמר יהודה וחטאתי לך כל הימים. ואע"פ שהי' לו ד' בנים חנוך ופלוא חצרון וכרמי אמר לו תחת אחד מבניך יהי' כפול מבני ויעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי היתה עצת יהודה נכונה שאמר המתינו לזקן עד שיכלה פת מן הבית:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך